יום שני, 25 ביולי 2011

גאווה ישראלית

ביום חמישי האחרון קיבלתי שיחת טלפון ועל הקו מ"קשת" ערוץ 2, סיפרו לי שנבחרו 50 יצרנים, מבין אלפי יצרנים שהציגו מועמדות להופיע בטלוויזיה.
מדובר בהופעה בזמן פריים טיים חמש דקות לפני החדשות בו יצולם העסק שלנו ונוכל לספר עליו במשך מספר דקות, חשיפה מטורפת !!!
אחרי מספר תחקירים טלפונים החליטו שהעסק שלנו מספיק צבעוני ושיש מאחריו סיפור ואנשים ושמגיע לנו, ועוד איך שמגיע לנו !!!

טלפון ראשון היה לאמא שלי לקבל ממנה חיבוק בטלפון ושתספר לי כמה היא גאה בי :) איזה מגודלת אני, בחורה בת 36 ועדין כל כך חשוב לי שהיא תספר לי כמה היא גאה בי, אבא שלי היה חסר לי נורא, בא לי לראות אותו שמח בשבילי. אני יודעת שהוא היה שם את הידיים הגדולות שלו על הראש שלי ממלמל איזה ברכה בתימנית ומנשק לי חזק את הראש.

הטלפונים הבאים כמובן לאחיות ולחברים, ריצה לחדר יצור לספר לעובדות, שכולן באותו הרגע צורחות משמחה ופתאום הם קולטות שהם צריכות להצתלם ברקע, ואז צרחות השמחה הופכות לצרחות של לחץ... וזה נשמע מצחיק.

אוי איך שבא לי שזה יקרה עבדתי על זה כך כך קשה, ומגיע לי שהיקום יחזיר לי אהבה.

קמתי היום חולה, אף נוזל, גוף כואב בקיצור שבר כלי. ואני חייבת לטפל בעצמי לפני הצילומים. לפעמים, לפני "דברים גדולים" הגוף שלי מגיב למתח ופתאום נעלם לי הקול ואני מדברת ממש חלש כמו "בלה" מפינוקיו, זה מה שחסר לי שיעלם לי הקול לפני הצילומים.

אז אני הולכת לשכב לנוח כדי לאגור כוחות, מזל שיש לי עובדות מדהימות שעושות את העבודה גם בלעדי, אז שיהיה לנו שבוע קסום, ואספר לכם חוויות אחרי הצילומים.

נשיקות.


יום שבת, 16 ביולי 2011

כבשה ורודה

אני בת בכורה ואחרי עוד שלוש בנות. כל אחת מהם, בלי עין הרע... אחת פסיכולוגית, השנייה עושה דוקטורט באלקטרוכימיה והשלישית לומדת מנהל עסקים.
ואני כבשה ורודה היחידה שתפסה אומץ ויצאה לעצמאות.
תמיד כשאני מדברת עם אמא שלי על הילדים שלי אני שומעת ממנה איזה אנחה... "אוי ואיך שאת היית מוציאה לי את המיץ...כל שבוע הייתי בגללך אצל המנהלת". (את זה היא אומרת .... אני לא זוכרת, אבל אני נוטה להאמין לה :))
תמיד יש לה סיפור שחוזר על עצמו. שהייתי מתעקשת לא לרשום במחברות, שלא היה ברור לי למה אני צריכה לרשום את מה שאני כבר יודעת בראש. (צודקת לא ?!)
היא מספרת שפעם המורה ביקשה ממני להקריא את שיעורי הבית מהמחברת ושהקראתי תשובה כל כך טובה עד כדי כך שהמורה ביקשה ממני להביא לה את המחברת כדי לרשום לי ציון, ואז התברר לה שחוץ מהשאלות לא היו לי תשובות ושהתשובה בעצם הייתה בראש שלי.
אני זוכרת את עצמי עובדת מכיתה ח' בערך. בהתחלה זה היה בחופש הגדול, הייתי גוזרת במתפרה שאריות של חוטים מבגדים. בתקופת הלימודים חיפשתי משהו לאחר הצהריים וכשלא מצאתי התחלתי ליצור בבית, אמא שלי הביאה ממקום העבודה שלה שאריות של בדים ואני הייתי תופרת מהם כיסויים יפים לצמר גפן, ומכסה עם בד תואם קופסא של מקלוני אוזניים. ואז כשהייתי מכינה כמה סטים כאלה הייתי מוכרת אותם לחנות במדרחוב השכונתי. כל סט ב-10 שקלים, כסף לא הייתי רואה מזה אבל הייתה לי האפשרות לבחור מה שאני רוצה מתוך החנות.
וזאת הייתה בעצם הדרך הראשונה שלי בעצמאות. אמנם כעסקת ברטר ואמנם לא הכי משתלמת אבל כילדה בגיל 14 זה הספיק.
כתלמידה אני בקושי זוכרת את בית הספר, לא שהייתי ילדה מופרעת פשוט הראש שלי לא היה שם, כשלאחיות שלי הכל הלך חלק, בגרויות ומבחנים אצלי הכל הלך קשה, לא הייתי מוכנה להתמודד עם ניירות מחברות ושעורים.
לעומת זאת בחלק המעשי הייתי הכי שקלית בכיתה, בלימודי עיצוב אופנה הייתי עושה לכולם את השיעורים מרוב שנהניתי ואפילו מתגנבת לפעמים לשיעורי מכאניקה של הבנים. כל העניין המעשי הלך לי בקלות הייתי מסוגלת לראות קדימה איך לבנות מוצרים ומודלים מה שאחרים לא ראו.
העצמאות שלי. הביטחון שהפגנתי, כושר הדיבור שלי והיכולת להתבטא בכתב ובע"פ כיסו על דברים אחרים שלא ידעתי, בגיל שבע עשרה לדוגמא עבדתי כבר כעוזרת למנהלת חשבונות, ואז גילתי לראשונה שאני לא יודעת את החודשים ינואר, פברואר, מרץ.... ושאין לי מושג מה מהם הוא הראשון ומה השני.
ואז בלית ברירה, כי המקצוע דרש, רשמתי לעצמי פתק צהוב והייתי מסתובבת איתו בתיק ועליו סדר החודשים עד שזה חלחל פנימה.
גדלתי והבאתי ילדים ופתאום מצאתי את עצמי מתמודדת שוב פעם עם בית הספר ועם שיעורים ואז הבנתי לראשונה שיש לי קשיי למידה ושגיאות כתיב נוראיות.
ואז התחלתי לנסות ולתקן דרכם, כשהייתי יושבת עם הילד שלי על שיעורים הייתי בעצם מלמדת את עצמי.
לפני כשנתיים בערך הייתי באמצע סדנא לכיתות ה' ואחת הבנות תיקנה אותי פתאום לפני כולם "נעמי אומרים שניים ולא שתיים", רציתי לקבור את עצמי. חזרתי הביתה והרמתי טלפון לאחותי בחו"ל ואמרתי לה "עכשיו את מסבירה לי את כל עניין המספרים מתי זה זכר ומתי נקבה". ושוב ישבתי ורשמתי על פתק צהוב, שהיה תלוי על המחשב תקופה ארוכה וככה שוב לימדתי את עצמי עוד משהו.
אתמול קיבלתי שיחה מחו"ל מאחותי שהיא מבקרת האיכות שלי והיא אמרה לי :"נעמי את כותבת מקסים אבל את חייבת לתת תשומת לב לשגיאות הכתיב שלך את רושמת "אם" מתי שצריך לרשום "עם" ולהפך.
טוב מסתבר שיש לי עוד מה ללמוד וגם הפעם ישבתי ורשמתי על פתק קטן צהוב ואני מבטיחה לשנן...

החיים זה בית ספר, ואני עדין תלמידה.
אני מודעת למגבלות ולחסרונות שלי ובמקביל גם ליכולות וליתרונות שלי ויכול להיות ומדי פעם יהיה פישול פה ושם קבלו את זה באהבה אני בסך הכל כבשה ורודה בת 36 שעוד לומדת מפתקים קטנים וצהובים.