נוסטלגיה

זהו באופן רשמי נתפסו לי הלחיים, נדבק לי חיוך דבילי על הפנים, כל כך דבילי שאני נראת כמו אחת שיצאה ממתיחת פנים + בוטקס.

אני מכירה הרבה אחרות היו משלמות על ניתוחים כאלה והרבה כסף ואני קיבלתי אתמול ניתוח חינם.

בבוקר כשבדקתי זה עדין היה שם, החיוך הזה, ונראה לי שייקח לי חודש להחלים, אבל מי רוצה בכלל להחלים !!!

פגישת מחזור 1993 – אחרי 20 שנה לראות את כולם, כל השכבה, כל המקובלים ואלה שפחות כל המופרעים (ואני בניהם) תחת קורת גג אחת, עיוני מקצועי, כולם בגובה העניים,כל האהבות כל האכזבות, כאלה שאפילו לא היית ניגש לדבר אתם בבית הספר, כולם פתאום חביבים כל כך, יפים כל כך, הייתה תחושה מטורפת של אנרגיה סוחפת של המון אהבה כמו אורגיה ענקית (עם בגדים) המון חיבוקים נשיקות סיפורים זיכרונות. נגעתי כמעט בכולם, היה חשוב לי להבין שזה אמיתי.

זה הרגיש לי כמו הפסקה אחת גדולה ושאוטוטו מגיע הצלצול...

הרבה פעמים ישבתי מהצד מהופנטת ופשוט התענגתי על כל רגע, לרגע פחדתי שגם זה יעלם.

האמת בהתחלה פחדתי לבוא כי חלק נכבד מהתקופה הזאת היה מחוק לי מהזיכרון, זכרתי שהייתי ילדה מרדנית ומופרעת אבל שכחתי עד כמה.

ישבתי עם אנשים ונסתי לסגור לי כמה פינות, שאלתי אנשים איך הם זכרו אותי כדי לסדר לי עוד חלק בפאזל והאמת זה לא היה רחוק ממה שזכרתי ואפילו גרוע יותר.

מישהו אמר לי "את זוכרת שהתמזמזנו ?" ואני בהלם "מה אני ? אתך ? מתי ?" והבן אדם זוכר פרטים ולי זה מחוק. איזה מופקרת, מה קורה פה ? ילדה בת 15 (תתביישי לך).

אני כן זוכרת כילדה את אמיר שכטמן שפשוט התעלל בי מילולית בכיתה ט', איך שהגעתי לתיכון, עוד לא יודעת מי נגד מי, והבן אדם פשוט החליט להיתפס עלי, ואני בלי לחשוב פעמיים הבאתי את אבא שלי ז"ל לבית הספר, אני זוכרת שאבא שלי הגיע וכולם היו בהפסקה ליד טוליק, כל החברה המקובלים סביב אמיר ואבא שלי ניגש אליו ואמר: "מי, זה הילד ?" כולם פינו את המקום ואמיר נשאר לשבת על הספסל. אבא שלי התיישב לידו ותפס לו את האוזן כל כך חזק ,שהוא פשוט נהייה אדום ואמר לו: "חתיכת בן זונה אתה מציק לילדה שלי... ועוד כמה מילים שהצנזורה הורידה...... ומהיום אתה תתחיל לשמור עליה".

וככה זה היה, מאותו היום נפסקו ההצקות. ואני כמובן הושעתי מבית הספר לכמה ימים כי עירבתי את ההורים.

אתמול פגשתי את אמיר הסתכלתי לו בעניים ואמרתי "אמיר שכטמן היית ילד חרא, אני כל כך שנאתי אותך, אתה היית רע אלי" והוא כזה חמוד נשאר בדיוק כמו שהיה לא השתנה בכלל, הוא חיבק אותי וביקש סליחה וסיפר שיש לו היום שתי בנות ושאין לו מושג למה הוא התנהג ככה. 20 שנה חיכיתי לרגע הזה. 20 שנה ואתמול נסגר לי מעגל.

הילד שלי בן 12 ועלה עכשיו לחטיבה ורוב הויכוחים שלנו בבית זה סביב הלימודים. ואני שואלת את עצמי איך אני יכולה בכלל לבוא אליו בדרישות, במיוחד עכשיו אחרי ערב כזה, כשראיתי במו עניי איך אנשים שלא ישבו בכלל בכיתה הפכו לעורכי דין ואנשי נדל"ן.

האמת, תמיד כשאני מנסה להסביר לו עד כמה זה חשוב, הוא מזכיר לי שאני בעצמי לא ישבתי על התחת "ותראי מה יצא ממך" (הילד צודק). מישהי אתמול אמרה לי שכנראה מבקשים מאיתנו ללמוד בגיל הלא נכון בתקופה שאנחנו הכי רוצים לעשות חיים.

היום בבוקר כשיגאל העיר אותי הדבר הראשון שעשיתי נגעתי בלחיים שלי לראות שזה היה אמיתי, וכן החיוך עדין היה שם, חיבקתי את בעלי כשאני כולי מחויכת ומסטולית ולא מאלכוהול, ואמרתי לו: "יגאלי... היה לי כל כך כיף אתמול ויש לי כל כך הרבה מה לספר לך...."

איזה מזל שיש לי בעל כזה מדהים שמבין שהעבר זה חלק ממני וממה שעיצב אותי להיות מי שאני.

איזה כיף לי שהייתם חלק מהחיים שלי, ואני עוד מקווה שאולי עוד קיץ נפגש.

איך זה להיות מדיום ?

הבטחתי ולכן אקיים !!!

אז אחרי שהשלתי מעלי 40 ק"ג של שומן טהוררר,

או בשפה המקצועית 4 אריזות של בצק סוכר "סאטן אייס" 10 ק"ג.

ועכשיו הגיע הזמן לרשום איך זה להיות מדיום

אז להיות מדיום זה...

- להיכנס לקסטרו ופוקס ולהסתכל למוכרת בעיניים נקמניות. למדוד את כל החנות לגלות שכל מידה 3 כבר עולה עליך, אבל לא לקנות כלום !

- לגלות שהרגל יכולה להגיע גם מעל הראש.

- להרגיש שיש עצם זנב.

- לשבת בסרט ולהניח את התיק יחד איתך באותו הכיסא.

- לקנות נעלים קטנות ב-2 מידות.

- להצליח להתכופף כדי למרוח לק ברגליים.

- לשבת עם הילד על מחצלת מבלי לחשוב "איך לעזאזל אני קמה עכשיו"

- לקנות חוטיני ולא להסתפק בתחתוני סבתא שגם ככה נכנסו לתחת.

- להיות מסוגלת לענוד שרשרת מבלי שזה יראה כמו קולר צמוד של כלב.

להיות מדיום זה ליגה אחרת נשארו לי 17 ק"ג ודי, אין לי עניים גדולות רק לחזור למקורות. 65 ק"ג. אני מאחלת לעצמי שעד סוף השנה אני ישיג את המטרה.

ואחר כך נשאר לי...

לשנות צבע בשיער, הרמת חזה, ומתיחת בטן, עדשות...

נותר לי רק לקוות שבעלי יזהה אותי.


ועכשיו תרשו לי להתלהבבבב, תמונות של לפני ואחרי שימו לב לגודל

ועכשיו השינוי 

המשפחה שלי

בשבילי להעסיק מישהו זה אומר להכניס אותו למשפחה.

זה אומר שקורות החיים שלו וכל מה שהוא עשה או לא עשה עד היום בכלל לא משחקים תפקיד (לטוב או לרע).

אם העובד יהיה מספיק נבון להבין בתוך זמן קצר, שאנחנו מפעל וחייבים לעבוד במהירות ויעשה את זה מבלי לפגוע באיכות העבודה שאני דורשת, מבחינתי הוא בפנים.

הא... וכמובן שיהיה בן-אדם.

וכשאני חושבת על המשפחה שלי אז נראה לי ברור מאליו לפנק אותם, זה אומר,

-        להביא ארטיקים היום חמסין.

-        לקחת אותם לחרמון ביום הראשון של השלג.

-        לקנות עוגיות טובות סתם כי עברתי ליד קונדיטוריה טובה.

-        לעשות יום כייף בירושלים.

-        לקחת אותם לסטנד-אפ טוב, כי שמעתי על מישהו ממש קורע.

-        לחגוג מחופשים בפורים על השולחנות בגנקי בשירה וריקודים.

-        להביא מתנות תשומת לב, בכל הזדמנות יום האישה , ט"ו בשבט, יום האהבה...

-        לחגוג לכל אחד מהם יום הולדת

נכון שנשמע שהם מז'ה מפונקים, זה נכון, הם באמת מפונקים !!! ומגיע להם !!!

הם עובדים מאוד קשה בשבילי, בשביל החברה שלי, בזכות העבודה שלהם אני יכולה לקחת עוד פרויקטים ולהעז לגעת יותר גבוה. אני מאוד מעריכה כל אחד ואחת מהם. ואני יכולה לספר בגאווה שאם אקבל פתאום פרויקט גדול, אף אחד מהם לא ילך עד שתסתיים העבודה וזה לא בגלל שאני מבקשת, זה בגלל שברור להם שזה מה שצריך לעשות.

וזאת הסיבה שהם חייבים להיות מאוד מאוד מיוחדים, כאלה שלא ינצלו מצבים. כאלה שיבינו שהדברים צריכים להיות מאוזנים "עזור לי ואעזור לך" כמו בכל משפחה טובה.

וכמו בכל משפחה יש ילדים שדורשים יותר תשומת לב שיחות וחיבוקים, ויש כאלה שאתה נותן להם את האומץ לעשות דברים שלא חשבו שיעשו קודם, ויש כאלה שגדלים ועוזבים את הבית ומביאים ילדים, כאלה שמתגייסים, כאלה שצומחים והולכים ללמוד. ולכולם אנחנו מפרגנים ואת כולם אנחנו אוהבים.

לעובדים שלי יש בדיחה שאצלנו כולם "ביטוח לאומי" לכל אחד יש בעיות ואם לא היו לך בעיות לא היית מתקבל לעבודה.

אז קבלו את צוות ביטוח לאומי של קוקיס עם תמונות מאז ועד היום

אוהבת אמא אווזה !

דף לבן

אתם מכירים את זה שפשוט אין לכם את זה ?! שאתם יושבים מול דף לבן ופשוט רוח היצירה לא שורה עליכם.
אז זאת התחושה שלי כבר למעלה מחודשיים, שפשוט נעלם לי, ריק לי, אני מסתכלת על הדף הלבן ומסתכלת ומסתכלת.... וכלום !
אז למי ששם לב כבר חודשיים שאני לא כותבת, פשוט כי אין לי מה לספר, כאילו, מה אני כבר יכולה לספר לכם על הדף הלבן שלי ? סתם סיפור לבן וריק מתוכן.


ואז לפני שבוע קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה מחו"ל, והתחילו להתבשל דברים ופתאום בלי להבין מה קורה מצאתי את עצמי עובדת לילות על קטלוג באנגלית ותוך כדי מזמינה כרטיס טיסה ללונדון לסוף השבוע לפגישות, ואם כבר ספונטניות אז עד הסוף. ובדקה ה-99 הזמנתי גם ליגאל (בעלי) כרטיס טיסה שהצטרף אלי ביום למחרת, ופתאום שנינו בלונדון בתוך הרפתקאה, ששבוע לפני כן לא דמיינו אפילו. 
לאט לאט התחלתי להרגיש איך העיר הזאת ממלאת אותי בצבעים כאלה שיוכלו לעזור לי מאוחר יותר בלצייר על הנייר הלבן שלי.
ביקרנו בתערוכה ובתחרות בנושא קישוטי עוגות, נפגשנו עם אנשים מעניינים שהתעניינו במוצרים שלנו, ראינו רעיונות וקיבלנו השראה.
ואני חזרתי אחרי ירח דבש שני ומפתיע עם בעלי אהובי. עם המון חוויות מעיר מדהימה והכי חשוב עם צבעים, המון צבעים במזוודה, וכל כך בא לי כבר לצייר, להמציא, ליצור ולקשקש עם הצבעים שלי, ואני מקווה שגם אתם תאהבו את מה שאצייר על הדף הלבן שלי (בקרוב !)


וכשטיילתי בתוך לונדון בעיר הכל כך גדולה הזאת, הבנתי משהו !
פתאום ישראל קיבלה פרופורציות של מדינה קטנה, כזאת שאפשרי לכבוש אותה !


אז הנה לכם כמה תמונות מהחוויה שלי, ועוד תמונות של לפני ואחרי שהבטחתי לכם (פחות 31.6 קילו)

ותמונות של לפני ואחרי שהבטחתי.

גדולה מהחיים

להיות גדולה,
להיות גדולה ... זה לעמוד בתור ולגעת עם הבטן בזה שלפנייך.
להיכנס לחנות ולקבל מהמוכרת התנצלות "אנחנו עד מידה 48" מבלי שבכלל פנית אליה.
לא לראות את אצבעות הרגליים.
לא לשבת בשילוב רגליים.
להסתובב עם הבעל ולקבל מבטים.
להיכנס למסעדה ולחפש כיסא יציב שיוכל לעמוד בעומס.
לשבת בסרט ולהרגיש את הלחץ של הידיות בצדדים.
להיות המאסף בטיולים.
לוותר מראש על כל דבר אתגרי.
לקנות תחתונים במידה XXXL ולגלות בבית שהם קטנים.
לבקש עזרה בלפתוח את הריץ רץ של המגפיים.
ללכת לים עם חולצה ומכנסים.
לחייך באירועים ולהגיד "אני לא אוהבת להצטלם".


כן, להיות גדולה זה לא קל, החיים הופכים למסורבלים וכבדים. ושאף אחת לא תגיד לי "אני אוהבת את עצמי ככה", בולשיט בחדרי חדרים היינו רוצות שיהיה לנו יותר קל.


אז מאז הניתוח עברו להם חודשיים והשלתי מעלי 19.2 ק"ג מיותרים של שומן נקי וטהור.
וידי עוד נטוייה, אני מרגישה נפלא, לא רעבה בכלל וכשאני רעבה אני אוכלת ממש מעט ומרגישה הרגשה נהדרת של שובע, משהו שלא ידעתי או ששכחתי שקיים.
הניתוח לא היה כואב, חזרתי לעבודה תוך מספר ימים.


ועכשיו כשאני לא מורכזת כל היום במה לאכול בוקר, ביינים, צהריים, ערב, ולילה, פתאום יש לי זמן להתעסק בעוד דברים לדוגמא שופינג... :) שהרבהההה זמן לא עשיתי.


אני מרגישה יפה בבוקר, אז כיף לי להתאפר ולהתלבש.


אני מקווה שעוד לא הרבה זמן ואני יעשה פה רשימה חדשה "איך זה להיות מדיום"


בינתיים אני מרגישה שעשיתי זאת !! אני גדולה מהחיים !!!


והנה כרגע סיימתי להקריא לחן מנהלת החשבונות שלי את מה שכתבתי, והתגובה שלה הייתה "כן נעמי, ואיך זה קשור לבצק סוכר ???". 
חן צודקת. מאז שהתחלתי לרשום את הבלוג מעטים הפעמים שרשמתי על בצק סוכר.
אולי כי אני רוצה לתת לכם הצצה לחיי, ואני רואה את הבלוג כדרך שלי לספר לכם מה קורה אם הבן אדם שיושב מאחורי השולחן, מקווה שתמשיכו להתעדכן, למרות שלא מדובר בבצק סוכר.