זהו אפשר לסמן עוד וי גדול, עשיתי
עוד משהו, פתחתי חנות מותג, חנות משלי!
אחרי תשע שנים הגיע הרגע.
האמת עם אני חושבת
על זה, זה הרי מה שרציתי מההתחלה, אבל דבר הוביל לדבר וזה לקח תשע שנים תמימות, תשע
שנים של לימודים ארוכים, של לילות בלי שינה, של דמעות לכרית ושל רגעים קטנים של
אושר שפשוט גורמים לכל הרע להעלם .
אני שמחה שזה לקח זמן ולא קם ביום אחד.
קודם כל
היום אני בנקודת יתרון עם רישיון של משרד הבריאות שזה לבד לקח לי ארבע שנים, והיום
אני הרבה פחות תמימה מלפני תשע שנים, למדתי להכיר את הלקוחות שלי להבין מה הם
מחפשים לעשות עבורם רכישות נכונות למוצרים, שבטוח הם יקנו, לפני תשע שנים זה היה
לקחת סיכון.
אז הכל התחיל בערך לפני שנה ,
בשיחת לילה עם יגאל עלה הרעיון לבדוק עם יש חנות פנויה בקניון. בלי לבזבז הרבה זמן
יצרתי קשר עם מנהלת השיווק וריחרחתי, היה בכיוון איזה חנות קטנה פינתית בקומה
הראשונה שאולי מתפנה בקרוב.
במקביל העלתי את האפשרות הזאת בפני אחד מהיועצים שליוו
אותי באותה תקופה.
הדבר הראשון ששמעתי זה "לא !!! בשום פנים ואופן, מאיפה תביאי כסף ? עוד
שנה נדבר... ממש לא עכשיו !"
"אבל תבין... זה מה שבעצם רציתי לעשות מההתחלה... תראה אותי היום, עובדת בשביל כל הסיטונאים, אני כבר מרגישה שכירה בחברה, מה עם החלום שלי ? מתי
אני אוכל להגשים אותו ?"
"נעמי כל דבר בזמנו וזה לא הזמן ! את לוקחת סיכון ואני לא
מוכן. את יודעת מה בואי נעשה תרגיל, כדי שתהיי יותר רגועה, תיגשי לקנות במספר חנויות
בקניון, שמרי את החשבונית ובעוד שבוע ניגש לאותם חנויות ונרכוש שוב ובואי נעקוב
ונראה עם מספר החשבונית גדל משמעותית ככה נוכל להבין עם כמות הלקוחות בקניון גדולה
ואם שווה לקחת סיכון."
טוב מה שצריך אני עושה בלי לבזבז שנייה אחת אני כבר בקניון
מבצעת רכישות קטנות, בלילות אני מחכה שכבר יגיע הבוקר ובבוקר מחכה כבר שיעבור היום,
נו כבר..... שיעבור לו שבוע, פתאום הזמן מחליט לקחת את הזמן בכייף... דווקא עכשיו.
אני
מחכה כבר שיעבור שבוע לראות את המספרים על החשבוניות לבוא להראות אותם ליועץ שלי
לקבל את אישורו.
זהו עבר שבוע. אני רצה לקניון, רוכשת במהירות וטסה למשרד לראות את
מספרי החשבוניות מלפני שבוע.
אוי לי שום דבר כמעט לא זז. מה? זה לא הגיוני רק מאתים
לקוחות בשבוע? טוב עכשיו היועץ שלי כבר בטוח מתמיד יש לו את האישור לומר לי "אמרתי
לך" "את רואה הצלתי אותך ממפח נפש", "איזה מזל שאני פה לומר לך לא לקחת סיכונים".
זהו
נשברתי, אני מרגישה חצי בן אדם, הפגישות הבאות כבר מתעסקות במיספרים ועוד מיספרים
וסטיסטיקות הא... ועוד מספרים. ודיייייייייי !
"טוב תקשיב, חשבתי על זה וזה לא אתה
זאת אני. אני רוצה הפסקה, אני צריכה לנשום, אתה יודע מה, בעצם אני איתך כבר שנה וחצי, באמת אתה בן אדם מדהים, אבל לא התקדמתי לשום מקום.
באמת תודה על הדרך שליוות אותי
אפילו נקשרתי אליך, אבל צריך גם לדעת מתי להרפות, מאז שאני אתך בדקנו כל מספר אפשרי
ולא התקדמו בכלום. תבין אני יזמת בנשמה שלי, אני אומנית ואני מרגישה איך בכל פגישה
אתה מטפטף לי טיפה של מים על האש שהתה בי, בכל פעם שאתה אומר: "אי אפשר", "לא עכשיו".
פעם
הייתי מגיעה לעבודה עם חזון, עם רצון. והיום אני מגיעה כי צריך, אין לי שום דבר לשאוף
אליו, כי הכל "אי אפשר" "ולא עכשיו" "וזה מסוכן מידי" "ואולי בעוד שנה....". דייייייי כבר כל הטיפות
האלה כיבו את האש שהייתה בי, לא נותר בי כלום. אני צריכה אוויר, אני רוצה להיות לבד, לדבר עם עצמי, לנסות עוד לחפש עם נשאר שם משהו בפנים, זה לא אתה זאת אני".
לקח קצת זמן לחזור לעצמי כל הזמן
מהדהד בראש "אולי הוא צודק" בכל זאת הוא מבין במספרים יותר ממני.
היה שלב שאמרתי אני
יביא יועץ אחר, אולי הוא פשוט טעה, חיפשתי אישור לקחת פחות סיכון. ושוב לקחתי עוד
יועץ שאמר לי בדיוק אותו הדבר.
אני זוכרת שזימנתי את כולם את כל היועצים אלי
לפגישה, ביחד עם מנהל מטעם התמ״ת. ישבנו בחדר אוכל אצלי במפעל
ארבעתנו, כל אחד הציג את עצמו, ואז הם התחילו לנהל שיחה בינם לבין עצמם כאילו שאני
בכלל לא בחדר, התחילו לספר על הסיכונים ועל המספרים ועוד מספרים... ובלה בלה בלה... ועוד
מיספרים, וכמה סיכון זה יהיה, ונעמי בחורה שאוהבת לקחת סיכונים, ושצריך בשבילה
(כמובן) להעיר אותה מהחלומות שלה ולהראות לה את המציאות בפנים ואת המיספרים... שוב
המיספרים.
אני זוכרת את עצמי יושבת שם ופשוט בוהה בהם וכל מה שהם אומרים (שכבר
שמעתי אלפי פעמים) הכל עובר דרכי. כבר הפכתי לאדישה לדברים שהם אומרים, אני זוכרת ששאלתי את
עצמי בלב "מה עושים פה האנשים האלה ? מי לעזאזל הזמין אותם ? מה הם עושים לי לנשמה ?".
ואז
משהו אחרי שעה ניזכר שהייתי שם ושאל ״הא, ומה את רוצה נעמי ?״
"מה אני רוצה ? אווווווו אלוהים
תודה !!! לרגע הזה חיכיתי, אוףףףףףף כמה שהייתי מלאה עליהם, שפשוט הכל יצא, פתאום חזר לי
הקול ופשוט צעקתי : ״מה אני רוצה, אני רוצה שקט מרגע זה שקט !!! שאף אחד מכם לא יתקשר
אלי ולא ידבר איתי, נמאס לי כבר לשמוע כמה אי אפשר, אני מבקשת ממכם עזבו אותי !!!" אני
זוכרת שהמשכתי לדבר ולדבר והקול שלי חזר ממשפט למשפט, ופשוט הוצאתי את כל מה שהיה
לי בפנים, אני זוכרת שכולם ישבו שם בהלם מוחלט עם פה פעור, ולא ידעו איך להגיב
כסיימתי.
"תודה רבה לכם ולהתראות לכולכם !!!"
חיכתי לראות אותם במסיבת הפתיחה שלי למרות
שהזמנתי, רק אחת הגיעה, זאת שעדין האמינה בחלום שלי (טוב היא הייתה יועצת השיווק)
כל אנשי המספרים והסטיסטיקות לא הגיעו. התחמקו באלגנטיות.
חבל, הייתי מתה להראות להם איך נראה
חלום.
