שוב לא עמדתי במילה שלי ואני נכנסת לכתוב באיחור של חודש וחצי, כן כל מה שאני אומר זה סתם תירוץ, יכולתי למצוא קצת זמן, ברור שיכולתי. אבל......טוב אין לי תירוץ טוב.
רציתי לספר לכם קצת מה קרה מאוקטובר.
בחודש אוקטובר קיבלתי החלטה, אני רואה אותה כהחלטה גורלית, עוד נקודה שתשנה את חיי ואורך חיי. החלטתי לעשות ניתוח קיצור קיבה "שרוול".
למי שמכיר אותי ולמי שפחות באוקטובר שקלתי 121.8 ק"ג על גובה של 163 ס"מ.
לא, לא נולדתי ככה, לא הייתי נערה שמנה, אפילו להפך. בגיל 24 התחתנתי במשקל 65 ק"ג , ושנה אחרי נכנסתי להריון ומאז הלידה הראשונה הוספתי 30 ק"ג למשקלי, ואת כל השאר הוספתי בגאווה בכוחות עצמי.
אני מטורפת על אוכל. אוהבת אותו חי ומדמם, אוכל מבחינתי זה המאהב האולטימטיבי, הוא זמין תמיד, הוא נמצא שם כשעצוב, הוא נמצא שם כששמח, הוא יכול להיות בשבתות ובחגים, הוא יכול לבוא כתוספת או נשנוש והוא יכול לבוא כמנה עיקרית. הוא נמצא שם גם בסקס טוב עם שוקולד וקצפת ותותים... יאמי.
בקיצור אחרי 12 שנים שסחבתי על עצמי פסולת מיותרת ואחרי 12 שנה של ניסיונות וכשלנות לכל דיאטה אפשרית שהומצאה אי פעם, החלטתי !!! אני הולכת לחתוך בבשר החי ולחתוך, זהו הגיע הזמן להתנתק מהמאהב הזה, לעשות את זה חד וכואב ולנתק.
אז קבעתי עם עצמי פגישות ( שזה דבר שכמעט בלתי אפשרי אצלי, אין רגע נתון שאני לא מוצאת בו מה לעשות) אבל החלטתי ובכדי להביא את הדברים לביצוע לא הייתה ברירה רק לקבוע עם עצמי פגישות ומועדים לבדיקות. ובתוך חודש ביצעתי את כל הבדיקות האפשריות, שזה כל הבדיקות שלא עשיתי כל 36 שנות חיי.
וב-14.12.11 נכנסתי לניתוח כשאני שלמה עם ההחלטה ורק מחכה לרגע שהתנתק ממנו מהמאהב הכפייתי הזה.
וזהו הזמן טס, ואני כבר שבוע אחרי, ודווקא די בסדר... לא יוצא לי לחשוב עליו הרבה, אני עסוקה כרגע בהחלמה.
בינתיים הסרתי מעלי 7.5 ק"ג מהמאהב הכפייתי אבל הוא עדין צמוד לי לעצמות... ממש קרצייה, ונשאר עוד 49 ק"ג להוריד לפחות.
אז מה המסקנות שלי מכל הסיפור ? שאלה טובה ! אני לא אבלבל לכם את המוח על כוח רצון כי ברור לכם שאם היה לי רצון או כוח מי היה נשאר במשקל הזה 12 שנה.
אבל אני אומר לכם שלפעמים בחיים צריכים לקחת החלטות, ולבצע !!! אפילו אם זה כואב, ובמיוחד כשברור לנו שהצעד הזה יעשה לנו רק טוב.
אחרי 12 שנה החלטתי לאהוב את עצמי ולתת לי מתנה, אמשיך לעדכן....
רציתי לספר לכם קצת מה קרה מאוקטובר.
בחודש אוקטובר קיבלתי החלטה, אני רואה אותה כהחלטה גורלית, עוד נקודה שתשנה את חיי ואורך חיי. החלטתי לעשות ניתוח קיצור קיבה "שרוול".
למי שמכיר אותי ולמי שפחות באוקטובר שקלתי 121.8 ק"ג על גובה של 163 ס"מ.
לא, לא נולדתי ככה, לא הייתי נערה שמנה, אפילו להפך. בגיל 24 התחתנתי במשקל 65 ק"ג , ושנה אחרי נכנסתי להריון ומאז הלידה הראשונה הוספתי 30 ק"ג למשקלי, ואת כל השאר הוספתי בגאווה בכוחות עצמי.
אני מטורפת על אוכל. אוהבת אותו חי ומדמם, אוכל מבחינתי זה המאהב האולטימטיבי, הוא זמין תמיד, הוא נמצא שם כשעצוב, הוא נמצא שם כששמח, הוא יכול להיות בשבתות ובחגים, הוא יכול לבוא כתוספת או נשנוש והוא יכול לבוא כמנה עיקרית. הוא נמצא שם גם בסקס טוב עם שוקולד וקצפת ותותים... יאמי.
בקיצור אחרי 12 שנים שסחבתי על עצמי פסולת מיותרת ואחרי 12 שנה של ניסיונות וכשלנות לכל דיאטה אפשרית שהומצאה אי פעם, החלטתי !!! אני הולכת לחתוך בבשר החי ולחתוך, זהו הגיע הזמן להתנתק מהמאהב הזה, לעשות את זה חד וכואב ולנתק.
אז קבעתי עם עצמי פגישות ( שזה דבר שכמעט בלתי אפשרי אצלי, אין רגע נתון שאני לא מוצאת בו מה לעשות) אבל החלטתי ובכדי להביא את הדברים לביצוע לא הייתה ברירה רק לקבוע עם עצמי פגישות ומועדים לבדיקות. ובתוך חודש ביצעתי את כל הבדיקות האפשריות, שזה כל הבדיקות שלא עשיתי כל 36 שנות חיי.
וב-14.12.11 נכנסתי לניתוח כשאני שלמה עם ההחלטה ורק מחכה לרגע שהתנתק ממנו מהמאהב הכפייתי הזה.
וזהו הזמן טס, ואני כבר שבוע אחרי, ודווקא די בסדר... לא יוצא לי לחשוב עליו הרבה, אני עסוקה כרגע בהחלמה.
בינתיים הסרתי מעלי 7.5 ק"ג מהמאהב הכפייתי אבל הוא עדין צמוד לי לעצמות... ממש קרצייה, ונשאר עוד 49 ק"ג להוריד לפחות.
אז מה המסקנות שלי מכל הסיפור ? שאלה טובה ! אני לא אבלבל לכם את המוח על כוח רצון כי ברור לכם שאם היה לי רצון או כוח מי היה נשאר במשקל הזה 12 שנה.
אבל אני אומר לכם שלפעמים בחיים צריכים לקחת החלטות, ולבצע !!! אפילו אם זה כואב, ובמיוחד כשברור לנו שהצעד הזה יעשה לנו רק טוב.
אחרי 12 שנה החלטתי לאהוב את עצמי ולתת לי מתנה, אמשיך לעדכן....
