סליחות

בחודש שעבר היה חודש של סליחות. והשנה בשונה מ-11 השנים האחרונות החלטתי לצום.
כל שנה אני באה בטענה שאין לי צורך לצום לא פגעתי באף אחד... ואם פגעתי אגש לאותו אדם ואבקש ממנו את סליחתי ולא ע"י צום. 
ככה בכל אופן הצהרתי במשך 11 שנה. 
כשהייתי שכירה זה היה אחלה טיעון, אבל עכשיו כשאני עצמאית יוצא לי כל כך הרבה פעמים לגעת באנשים לטוב או לרע. 
לפעמים להשאיר חותם טוב אצל אותו אדם הרבה פעמים הצלחתי לגעת באנשים ע"י מילה טובה או חיזוק שגרמו להם שינוי מהותי בחיים.
אבל הרבה פעמים אחרות נאלצתי להיות בוטה, כי חייבים מרפקים במקצוע שלי, ולפעמים להיות חצופה, ולפעמים לבטל משהו ולהמשיך.
אבל מה ששכחתי באותם פעמים זה שהיה מדובר באנשים וכמו שמילה קטנה טובה יכולה להוציא אדם עם חיוך ועם אומץ להעז. מילה שלילית שלי יכולה לשנות חיים שלמים של בן אדם.
בגלל הדרישות המאוד גבוהות שלי בעבודה. דברים שאני לא מוכנה להתפשר עליהם בשום מחיר. נאלצתי לפטר עשרות עובדים בארבעת השנים האחרונות.
היו פעמים שגם לעובד זה לא הזיז וגם הוא הרגיש כמוני שהוא לא מוצא את עצמו בעבודה.
אבל פעמים רבות אחרות היו אנשים שממש רצו להיות חלק מהחברה ונתנו מעצמם מעל ומעבר ועדין לא התאימו לדרישות ולקצב העבודה שלי ונאלצתי לפטר אותם.
אותם אנשים אני בטוחה שכמה שהסתכלתי להם עמוק בעניים באותו מעמד שפיטרתי אותם וכמה שהסברתי שזה לא הם, זו אני. אני יודעת שלאותם אנשים שינתי משהו בחיים. ומהם אני צריכה לבקש סליחה.


אולי רק העצמאים בנינו יהנהנו בראש ויגידו : "נכון, מה אם אין ברירה אז אין ברירה".
אבל חשוב שנזכור שמדובר בבני אדם עם משפחות וילדים וחובות שרק רוצים לעבוד. ואף פעם אין דרך נעימה לפטר משהו. 


לפני כמה חודשים עבדה אצלי בחורה מקסימה ומצחיקה שהגיעה מהשיקום של ביטוח לאומי, בשנות ה-50 המאוחרת לחייה, אחראית חרוצה, בחיים לא נתקלתי בבחורה שכל כך כל כך כל כך,רצתה לעבוד היא נתנה מעצמה מעל ומעבר.
אבל היא עבדה בצורה איטיתתתתתת כל כך וההספק שלה לשעה היה כל כך נמוך. וכשפיטרתי אותה הרגשתי שאני מפטרת את אמא שלי, וידעתי בוודאות שלא יהיה לה לאן ללכת וזה שבר לי את הלב. בלילה לפני שפיטרתי אותה לא הצלחתי להירדם אבל אין ברירה אני מנהלת עסק שצריך להיות ריווחי. העובדות שלי סיפרו לי שראו אותה בוכה בתחנת האוטובוס, אשה מבוגרת שבוכה בגללי, אני רושמת את המילים האלה ובא לי לבכות, והיא בכתה בגללי !!! זה קרע אותי לגזרים כל כך לא רציתי לפגוע בה.


אז השנה היא הייתה חלק מהצום שלי חלק מאותם אנשים שנגעתי להם בחיים ופגעתי בהם גם אם לא התכוונתי.


סליחה !!!

חוויות מהצילומים

וואו לא להאמין הפעם האחרונה שכתבתי הייתה ביולי לפני שלושה חודשים בערך ואז הבטחתי לחזור ולספר לכם על הצילומים, ולא עמדתי במילה שלי. לא יפה מצידי.
אז הנה אני עושה תיקון
בבוקר הגיעו למפעל צוות של כ-10 אנשים ותוך דקות הפך המפעל לזירת צילומים.
בכדי לצלם דקה אחת היה צורך בצילומים של שלוש שעות בערך.
קודם כל ממש אבל ממש התרגשתי כל הלילה לפני הצילומים לא הצלחתי להירדם, בבוקר עוד פתחתי את "פרשת הקטורת" אותה אני נוהגת לקרוא בכל בוקר והתפללתי, אמרתי הרבה פעמים תודה לאלוהים.
היה לי פחד שאולי לא הצליח לדבר, שיצאו לי שטויות מהפה, שהקול שלי יעלם לי, בקיצור כל הסרטים הכי גרועים עלו לי בראש והכל מרוב התרגשות.

אז בבוקר כשקמתי וראיתי שהקול לא נעלם הבנתי שיהיה בסדר...האמת הצוות של "קשת" שהגיע די הרגיעו אותי הם היו כל כך מקצועיים שלפני שבכלל הרגשתי זה נגמר.
המראיין היה מאוד חביב הוא ניהל איתנו שיחה וביקש לא להסתכל על המצלמות פשוט לדבר איתו, כאילו רק הוא בחדר, ופתאום מצאתי את עצמי מדברת ומדברת ומדברת ומדברת, כאילו אני יושבת עם חברה לקפה ומספרת לה את כל קורותיי, לרגע באמת ששכחתי שיש בכלל מצלמות איזה מזל שיש עריכה כי פשוט לא הפסקתי לדבר.
פתאום זה כל כך מצא חן בעניי ואני חושבת שגם הייתי די טובה, המילים יצאו לעניין ונשמעתי בדיוק כמו שדמיינתי.
אחר כך התחיל שלב צילומי האווירה, ושוב הפכו לי את כל המפעל. עגלות עם ציוד עברו ממקום למקום, זרים צבעוניים פוזרו כדי לתת אוירה, והכל כדי להראות לצופים בתמונה אחת את כל הצבעוניות שבמפעל שלנו, גאונות מעשה פלאים, להעביר בתמונה אחת את הקסם.


ואז אחרי שלוש שעות של צילומים שהגיעו לקיצם ירד המתח כולם מחאו כפיים, וזהו "נגמר". סימנו עוד V גדול במטרות שצריך להשיג, עשינו עוד משהו.


מיותר לציין שכל העובדים חוו חצי יום של חופש כי הלך תוהו ווהו במפעל, היה כיף וטוב שהיה.


ב-8.9.11 שודרה הפרסומת תחת הכותרת גאווה ישראלית ועל כך ארשום בפוסט הבא...