זהו באופן רשמי נתפסו לי הלחיים, נדבק לי חיוך דבילי על
הפנים, כל כך דבילי שאני נראת כמו אחת שיצאה ממתיחת פנים + בוטקס.
אני מכירה הרבה אחרות היו משלמות על ניתוחים כאלה והרבה
כסף ואני קיבלתי אתמול ניתוח חינם.
בבוקר כשבדקתי זה עדין היה שם, החיוך הזה, ונראה לי שייקח
לי חודש להחלים, אבל מי רוצה בכלל להחלים !!!
פגישת מחזור 1993 – אחרי 20 שנה לראות את כולם, כל
השכבה, כל המקובלים ואלה שפחות כל המופרעים (ואני בניהם) תחת קורת גג אחת, עיוני
מקצועי, כולם בגובה העניים,כל האהבות כל האכזבות, כאלה שאפילו לא היית ניגש לדבר אתם בבית הספר, כולם פתאום
חביבים כל כך, יפים כל כך, הייתה תחושה מטורפת של אנרגיה סוחפת של המון אהבה כמו
אורגיה ענקית (עם בגדים) המון חיבוקים נשיקות סיפורים זיכרונות. נגעתי כמעט בכולם,
היה חשוב לי להבין שזה אמיתי.
זה הרגיש לי כמו הפסקה אחת גדולה ושאוטוטו מגיע הצלצול...
הרבה פעמים ישבתי מהצד מהופנטת ופשוט התענגתי על כל רגע,
לרגע פחדתי שגם זה יעלם.
האמת בהתחלה פחדתי לבוא כי חלק נכבד מהתקופה הזאת היה מחוק לי מהזיכרון, זכרתי
שהייתי ילדה מרדנית ומופרעת אבל שכחתי עד כמה.
ישבתי עם אנשים ונסתי לסגור לי כמה פינות, שאלתי אנשים
איך הם זכרו אותי כדי לסדר לי עוד חלק בפאזל והאמת זה לא היה רחוק ממה שזכרתי
ואפילו גרוע יותר.
מישהו אמר לי "את זוכרת שהתמזמזנו ?" ואני
בהלם "מה אני ? אתך ? מתי ?" והבן אדם זוכר פרטים ולי זה מחוק. איזה
מופקרת, מה קורה פה ? ילדה בת 15 (תתביישי לך).
אני כן זוכרת כילדה את אמיר שכטמן שפשוט התעלל בי
מילולית בכיתה ט', איך שהגעתי לתיכון, עוד לא יודעת מי נגד מי, והבן אדם פשוט
החליט להיתפס עלי, ואני בלי לחשוב פעמיים הבאתי את אבא שלי ז"ל לבית הספר,
אני זוכרת שאבא שלי הגיע וכולם היו בהפסקה ליד טוליק, כל החברה המקובלים סביב אמיר ואבא שלי ניגש
אליו ואמר: "מי, זה הילד ?" כולם פינו את המקום ואמיר נשאר לשבת על הספסל.
אבא שלי התיישב לידו ותפס לו את האוזן כל כך חזק ,שהוא פשוט נהייה אדום ואמר לו: "חתיכת
בן זונה אתה מציק לילדה שלי... ועוד כמה מילים שהצנזורה הורידה...... ומהיום אתה
תתחיל לשמור עליה".
וככה זה היה, מאותו היום נפסקו ההצקות. ואני כמובן הושעתי
מבית הספר לכמה ימים כי עירבתי את ההורים.
אתמול פגשתי את אמיר הסתכלתי לו בעניים ואמרתי
"אמיר שכטמן היית ילד חרא, אני כל כך שנאתי אותך, אתה היית רע אלי" והוא
כזה חמוד נשאר בדיוק כמו שהיה לא השתנה בכלל, הוא חיבק אותי וביקש סליחה וסיפר שיש
לו היום שתי בנות ושאין לו מושג למה הוא התנהג ככה. 20 שנה חיכיתי לרגע הזה. 20
שנה ואתמול נסגר לי מעגל.
הילד שלי בן 12 ועלה עכשיו לחטיבה ורוב הויכוחים שלנו בבית זה סביב הלימודים. ואני שואלת את עצמי איך אני יכולה בכלל לבוא אליו בדרישות, במיוחד עכשיו אחרי ערב כזה, כשראיתי במו עניי איך אנשים שלא ישבו בכלל בכיתה הפכו לעורכי דין ואנשי נדל"ן.
האמת, תמיד כשאני מנסה להסביר לו עד כמה זה חשוב, הוא מזכיר לי שאני בעצמי לא ישבתי על התחת "ותראי מה יצא ממך" (הילד צודק). מישהי אתמול אמרה לי שכנראה מבקשים מאיתנו ללמוד בגיל הלא נכון בתקופה שאנחנו הכי רוצים לעשות חיים.
היום בבוקר כשיגאל העיר אותי הדבר הראשון שעשיתי נגעתי
בלחיים שלי לראות שזה היה אמיתי, וכן החיוך עדין היה שם, חיבקתי את בעלי כשאני
כולי מחויכת ומסטולית ולא מאלכוהול, ואמרתי לו: "יגאלי... היה לי כל כך כיף
אתמול ויש לי כל כך הרבה מה לספר לך...."
איזה מזל שיש לי בעל כזה מדהים שמבין שהעבר זה חלק ממני
וממה שעיצב אותי להיות מי שאני.
איזה כיף לי שהייתם חלק מהחיים שלי, ואני עוד מקווה שאולי עוד קיץ נפגש.
