חוויות מהצילומים

וואו לא להאמין הפעם האחרונה שכתבתי הייתה ביולי לפני שלושה חודשים בערך ואז הבטחתי לחזור ולספר לכם על הצילומים, ולא עמדתי במילה שלי. לא יפה מצידי.
אז הנה אני עושה תיקון
בבוקר הגיעו למפעל צוות של כ-10 אנשים ותוך דקות הפך המפעל לזירת צילומים.
בכדי לצלם דקה אחת היה צורך בצילומים של שלוש שעות בערך.
קודם כל ממש אבל ממש התרגשתי כל הלילה לפני הצילומים לא הצלחתי להירדם, בבוקר עוד פתחתי את "פרשת הקטורת" אותה אני נוהגת לקרוא בכל בוקר והתפללתי, אמרתי הרבה פעמים תודה לאלוהים.
היה לי פחד שאולי לא הצליח לדבר, שיצאו לי שטויות מהפה, שהקול שלי יעלם לי, בקיצור כל הסרטים הכי גרועים עלו לי בראש והכל מרוב התרגשות.

אז בבוקר כשקמתי וראיתי שהקול לא נעלם הבנתי שיהיה בסדר...האמת הצוות של "קשת" שהגיע די הרגיעו אותי הם היו כל כך מקצועיים שלפני שבכלל הרגשתי זה נגמר.
המראיין היה מאוד חביב הוא ניהל איתנו שיחה וביקש לא להסתכל על המצלמות פשוט לדבר איתו, כאילו רק הוא בחדר, ופתאום מצאתי את עצמי מדברת ומדברת ומדברת ומדברת, כאילו אני יושבת עם חברה לקפה ומספרת לה את כל קורותיי, לרגע באמת ששכחתי שיש בכלל מצלמות איזה מזל שיש עריכה כי פשוט לא הפסקתי לדבר.
פתאום זה כל כך מצא חן בעניי ואני חושבת שגם הייתי די טובה, המילים יצאו לעניין ונשמעתי בדיוק כמו שדמיינתי.
אחר כך התחיל שלב צילומי האווירה, ושוב הפכו לי את כל המפעל. עגלות עם ציוד עברו ממקום למקום, זרים צבעוניים פוזרו כדי לתת אוירה, והכל כדי להראות לצופים בתמונה אחת את כל הצבעוניות שבמפעל שלנו, גאונות מעשה פלאים, להעביר בתמונה אחת את הקסם.


ואז אחרי שלוש שעות של צילומים שהגיעו לקיצם ירד המתח כולם מחאו כפיים, וזהו "נגמר". סימנו עוד V גדול במטרות שצריך להשיג, עשינו עוד משהו.


מיותר לציין שכל העובדים חוו חצי יום של חופש כי הלך תוהו ווהו במפעל, היה כיף וטוב שהיה.


ב-8.9.11 שודרה הפרסומת תחת הכותרת גאווה ישראלית ועל כך ארשום בפוסט הבא...